20/10/2023
היי,
אני תצפיתנית ששירתה בנחל עוז.
התצפי היחידה ששרדה את התופת במיגונית.
חשוב לי לעשות סדר, להסביר מה קרה ולהנציח את החברות שלי שהופקרו ונרצחו.
בשעה 6:30 אני מתעוררת בבהלה מהבומים ומזנקת למיגונית יחפה עם פיגמה.
במיגונית אני פוגשת את כולן ואנחנו מחכות שם לבד תחת מתקפה שלא נגמרת.
ההפגזה חזקה והרסיסים עפים פנימה.
אף אחד לא מתקשר איתנו, אנחנו מנסות ליצור קשר עם החמל אבל כל מה שנאמר זה שיש פשיטה שהולכת להכנס למוצב אבל הם על זה והכל בסדר ואין מה לעשות.
אנחנו מחכות שם, חלק כבר נפרדות מההורים כי הבומים ככ חזקים והמיגונית לא סגורה ובגג יש חור.
בשעה 7:00 אנחנו שומעות דיבורים בערבית, הם מתקרבים ומתחילים לירות עלינו צרורות לתוך המיגונית.
משליכים שלושה רימונים, אני צועקת ״בנות יש פה רימון״ סותמת אוזניים ומתחילה לרוץ חזרה למגורים. בשלב הזה מתפוצצים עליי שני רימונים אני חושבת שנכרתה הרגל אבל ממשיכה לרוץ וחוטפת כדור ביד,
ממשיכה לרוץ ומצליחה לצאת מהמיגונית בריצה על רגל אחת היישר לאחד החדרים במגורים.
אני ועוד חמש בנות שלא שייכות לתצפי מסתגרות בחדר ונשכבות על הריצפה.
בשלב הזה חמאס משתלטים על המגורים,
הם מנסים להכנס לנו לחדר אבל משום מה לאחר שגילו שזה נעול הלכו ולא ניסו להכנס שוב.
70 מחבלים חודרים למגורים ואנחנו שומעות אותם מתנהלים. משוחחים כאלו המקום שייך להם.
בחדר שלנו היה חלון שהתנפץ לגמרי מההפגזות (ככה שבכל שלב נתון הם יכלו לסובב מעט את הראש ולהבחין בנו)
במשך כשבע שעות כאשר אני מדממת בלי הפסקה אנחנו מחכות בדממה עד שמגיע החילוץ.
סיירת צנחנים מחלצים אותנו משם. אנחנו עוברות דרך המיגונית בחזור ורואות את הזוועה, הגופות של החברות שלי.
המקום שפעם נקרא מוצב נחל עוז הרוס עד היסוד שדה קרב אמיתי.
אני אסכם ואגיד ראשית תודה רבה לכל צנחן וצנחן שלקח חלק והציל את החיים שלי ושל חמשת הבנות הנוספות שהתחבאו איתי בחדר. אין יום שאני לא מודה לכם אתם גיבורים.
ואמשיך בכך שמה שקרה שם הוא הפקרות.
בימי שישי שבת באופן קבוע לא נמצאים כמעט חיליים בבסיס. מה שקרה הוא עוד יום שיגרתי בו מזלזלים באויב ולא משאירים חיילים שיגנו על המוצב ועלינו.
אוסיף ואגיד שהיו המון סימנים מקדימים שאנחנו התצפיתניות התרענו על כך אך לא ייחסו לכך חשיבות.
יהיה זיכרן ברוך.
